CRM – עיין ערך “יצירתיות” , מאת תמר ויטל

הבוקר קמתי מוקדם במיוחד כדי להרגיע מגייסת צעירה שנשמעה אתמול בשיחה טלפונית קרובה לפאניקה. מנכ”לית הארגון נמצאת בחופשת מחלה והמגייסת שלה מרגישה בודדה במערכה – לא רק שהיא חדשה למדי בתפקיד, אלא עדיין בתחושה שאלה הם צעדיה הראשונים בעולם פיתוח המשאבים, וכל החלטה היא גורלית למטרה שעבורה היא מחפשת מימון. בדרך כלל די בשיחת טלפון קצרה כדי להקשיב למצוקה העכשווית ולהציע מוצא אחד או שניים. הפעם היה ברור שעליי להיכנס לאוטו ולהגיע אליה כדי שנשב יחד, נפרק את המתח ונציל את המדינה.

אתמול נתבשרה המגייסת הצעירה שתורמת, שעל טיפוחה שוקדות היא והמנכ”לית זמן רב, נמצאת בארץ ורצונה לבקר בארגון בעוד יומיים כדי לדון על תרומה נכבדה (זאת לאחר שכבר תרמה לארגון סכומים קטנים  וראתה כי טוב).

עד כאן הכול נופל היטב בתוך קטגורית החדשות המשמחות. אבל… אותה תורמת הגיעה ארצה כדי למצוא דרך ראויה להנציח את זכרו של בעלה שנפטר לפני שנה. היא מבקשת לשמוע – וכמובן שאין יותר משכנע ממראה עיניים  – רעיונות מעניינים שיחברו את העשייה הפילנתרופית ותחומי התעניינותו של הבעל עם משימת הארגון. אם החיבור בין השניים לא יהיה אמיתי וראוי לא תינתן תרומה. ומכאן הפאניקה!

חיבורים בין אנשים ומטרות הוא לחם חוקו של מגייס. מציאת נקודת המפגש בין צרכי הארגון וצרכיו של תורם היא תמצית המלאכה. זהו גם אחד החלקים היפים והיצירתיים במקצוע שלנו, המקום שמאפשר לנו ליצור קישור חדש בין אנשים, כזה שאיש אולי לא חשב עליו קודם (גם לא התורם). קישור שבטיפול נכון יתהדק וילך, קשר שיאפשר עשייה מבורכת לאורך זמן, יחבר בין תרבויות והשקפות עולם וימשוך אליו תורמים נוספים שגם הם, בטיפול נכון ומושכל, יאמרו: רוצה אני!

מלאכת הזיווג הינה שדה פעולה לא קל. היא דורשת סבלנות אין קץ, טביעת עין טובה ומיומנת, יכולת להתנהל בפיתולים (שלעיתים, בעיני המתבונן מהצד, משולים להליכה במעגלים) ויותר מכל- הבנה אמיתית של נפש האדם. מי שסבור שמילוי טפסים לקרנות הוא גיוס, אז ממש לא. גם מאחורי קרנות מסתתרים אנשים. גיוס משאבים הוא העיסוק האינסופי בבני אדם – לעיתים מהקשים ביותר עלי-אדמות.

כדי להגיע למטרה, להבין לאן הרוח נושבת וליצור חיבור שישרוד יותר מתרומה אחת (ואולי אפילו יותר מדור אחד של תורמים) צריך הרבה מידע – עדכני, מלא, מהימן. זהו הבסיס לחשיבה יצירתית. את המידע הזה לא צוברים ביום אחד. אם הוא אינו קיים במלואו אי אפשר יהיה לדעת מה נכון לעשות כשזקוקים לו. וזה בדיוק מקור הפאניקה של המגייסת הצעירה שאליה דהרתי הבוקר. איפה המידע שלה? איזה מידע בכלל יש לה? ואיך תדע להצליב אותו באופן שיאפשר לה להשתמש ביכולות היצירתיות שלה?

איך? עיין ערך CRM”” – מערכת ניהול מידע וקשרים.

התיישבתי לצד המגייסת החדשה ופתחנו את הסיילספורס  (salesforce) המערכת שבה משתמש הארגון. עד כה שמעה המגייסת שוב ושוב על חשיבות הזנת הנתונים למערכת. בכל פגישה שלנו היא נשאלה אם המידע שעליו דיברנו, הביקור שאותו סיקרנו, האייטם בעיתון זה או אחר שמצאה, שיחת הטלפון שעליו דיווחה, האירוע שאותו ארגנה הוזנו למערכת. שוב ושוב שאלה אם באמת צריך להכניס הכל, ובכל מקום רלוונטי, והתשובה תמיד הייתה: כן.

יצאנו לדרך עם הדברים היותר מובנים מאליהם: ביקשנו מהסיילספורס לומר לנו  לאילו מטרות ופעילויות בארגון תרמו זוג התורמים המדובר. ביקשנו גם מהמערכת לומר לנו לאיזה עוד מטרות תרם הזוג – בארץ ובעולם. שאלנו את התוכנה אודות מקום מגוריהם, עיסוקיהם וחוג החברים של משפחת התורמים, ביקשנו לראות באילו אירועים של הארגון בארץ ובעולם השתתפו ואיך בכלל הגיעו אל הארגון.

גילינו להפתעתנו שאחד מנכדיהם של הזוג הגיע ארצה כמה שנים קודם עם חבר ובני משפחת החבר – תורמים ותיקים אך לא תורמים “גדולים”,  שהביאו את שני הצעירים לראות במה הם תומכים. הנכד חזר הביתה סיפר על חוויית הביקור וכך נולד הקשר.

ממערכת הסיילספורס למדנו לנו שהנכד כבר לא גר בניו ג’רזי אלא בניו מקסיקו. הוא סיים תואר במנהל עסקים ומנהל ספא מדברי גדול ויוקרתי כמה מאות קילומטרים מחוץ לסנטה פה.

עכשיו עברנו, המגייסת הצעירה ואני, לצרכי הארגון שלה – ארגון שמטפל בקשישים בפריפריה הגיאוגרפית והסוציו-אקונומית של ישראל: בדקנו במערכת מה עדיין נותר לממן לשנה זו, אולם לא מצאנו משהו מלהיב או מעניין עבורנו. רצינו לראות אם יש מרכז כלשהו לקשישים שניתן לחבר אל המשפחה ולקרוא על שמה.  לא היה משהו שבלט לעין אבל רשמנו לעצמנו מקום אחד כאופציה. הצעתי שנעבור לחפש דברים שהם בגדר החלומות הגדולים של הארגון. הוצאנו את דברי הברכה של היו”רית (שהוכנסו כמסמך למערכת) באירוע גדול שהתקיים לפני שנתיים (שהוכנס כמסמך למערכת) וקראנו שחלומה הוא לא רק לאפשר לקבוצות הקשישים שבטיפול הארגון לטעום מחיי הערים הגדולות בארץ(מוזיאונים, פארקים, תיאטרון) – דברים שמעולם לא ראו או חוו – אלא להכיר להם את העולם הגדול, לאפשר לאותם אנשים שרובם מעולם לא יצא ממש מעיירת הפיתוח, להרגיש סוף-סוף כאזרחים מן השורה בחברה הגלובלית של המאה העשרים ואחת. רעיון יפה. מה עכשיו?

חזרנו לבעל המנוח ולחייו כפי שהצטיירו בנתוני הסיילספורס. בשיחת ניחום אבלים שהתנהלה טלפונית עם התורמת, סיפרה האלמנה שצר לה על כך שבעלה לא זכה לחיים ארוכים ולא הספיק ליהנות מזקנתו. לפני שקרס ומת, תכננו השניים מסע סביב העולם לאותם מקומות עליהם תמיד חלמו.

דלינו ודלינו נתונים שונים ורבים. המגייסת ואני רשמנו את כל הפרטים שנראו לנו רלוונטים. עכשיו אפשר היה להניע את היכולות היצירתיות שלנו – עכשיו היה במה לעסוק. למען האמת, כעת כבר יכולתי לשבת בנחת. הפאניקה חלפה.

למחרת, כשהתורמת הגיעה למשרדי הארגון חיכתה לה הזדמנות לתרום תוכנית שתזכיר לה שוב ושוב את בעלה. תוכנית שתאפשר שנה אחרי שנה להנציח את זכרו באוזני לקוחות חדשים של הארגון וגם תגייס את הדור הבא של משפחתה שלה לעשייה. זוהי תוכנית אירוח של מספר קשישים מעיירות פיתוח בספא של הנכד, תוכנית שתקרא על שם הסב, תוכנית שתגשים עבור אותם קשישים את החלום שהסבא לא הספיק להגשים בחייו ותמשיך לחבר את הנכד הצעיר (ובאמצעותו את חבריו) לארגון.

ניתן היה ליצור משהו יותר מתאים? לא בלי מערכת ניהול מידע וקשרים.

הכותבת יועצת לנושאי פיתוח וגיוס משאבים לארגונים ללא כוונות רווח.לפרטים: tamar.vital@gmail.co

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *